יומן מסע – תאילנד; דיווח יום שישי ואחרון …

 

דווח  ששי – הפרידה מבנגקוק  3.9.2015

ישובים כרגע בטיסה שאמורה להמריא עוד דקות ספורות  ליעד הבא והאחרון שלנו, סינגפור.

אתמול היה היום האחרון שלנו בבנגקוק. יום חופשי לבחירה שלנו. עצמאים בשטח יצאנו במונית לשוק סוף השבוע שנקרא צ׳אטוצ׳ק. משתרע על שטח  ענקי וכולל כ-6000 דוכנים, שכוללים גם אוכל וגם מוצרים כמו בגדים, מזכרות, מוצרים לחיות וכל מה שרק עולה על דעתכם.

מרחק כחצי שעה נסיעה מהמלון ביום רגוע. בבוקר אמנם היה גשום במיוחד, אבל לאחר ארוחת בוקר רגועה התבהרו השמיים והגשם פסק. לא מנע מאתנו להסחב עם 2 מטריות ענקיות, כי ההפכפכות במזג האוויר כאן היא שגרה.

הנהג שהביא אותנו לשוק היה חברותי במיוחד. שאל הרבה על ישראל, על יוקר החיים, וקרא לי כל הזמן ״מאמי״. האמת, המפגש עם המקומיים היא חוויה נהדרת. לכן, גם אהבתי את השיחות עם פו ובון, הם עברו אצלי הרבה תחקירים (שממוש לא כ״כ אהב) אבל זו הייתה הדרך שלי ללמוד על החיים שלהם.

לפני שירדנו מהרכב נהג המונית הציע לנו לא לקנות בדוכן הראשון, עצה שלא אימצתי אותה ובצדק. כי אין בטחון שתמצא אותו דבר במקום אחר. כבר יש לי ניסיון עם זה. לכולנו יש.

קצת על אסטרטגית הקניות שלי. אני אף פעם לא משאירה שופינג לרגע האחרון. אם אני רואה משהו נחמד בדרך, אני קונה. לדוגמא. בצפון תאילנד יש דברים שאופייניים לצפון ולא ניתן למצוא אותם בבנגקוק.

השוק המה אדם כמובן. כאמור, אלפי דוכנים פזורים בסמטאות. קל מאד ללכת לאיבוד. רק לראות את הצבעוניות. גן עדן למי שאוהב שמוצנעס. במקום כזה צריך באמת לדעת את המינון הנכון. לרכוש רק מה שמיוחד. הכל זול וזה חסר טעם להעמיס. לדוגמא טישירט-ים יצאו מרשימת הקניות שלי.

בקיצור, הסתובבנו שם בכיף גדול. החיוך לא מש לנו מהפנים. היינו מאד ממוקדים בקניות. ניהלנו מו״מ, לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות. לאחד המוכרים היה חוש הומור טוב במיוחד, כאשר הוא נכנע למחיר שהצעתי, הוא פצח ביללות. דני הצטרף ליללותיו כשהוציא את השטרות מהארנק. כולנו פרצנו בצחוק גדול. כמו שכבר כתבתי הם ממש נחמדים, והמפגש אתם הוא תענוג.

באיזה שהוא שלב, ראיתי שבאחת הסימטאות רץ בחור עם אוכל בין הדוכנים. תרנו אחר מקור האוכל ומצאנו את עצמנו בדוכן סופר אותנטי בין כל המסחר. מקומית שישבה שם התנדבה לעזור. הבישולים עצמם נעשים ממש בתוך הדוכן. בעל הדוכן מדבר בקולי קולות ועובר בקלות מתאילנדית לאנגלית משובשת. שתי מנות אורז עם עוף ובשר הגיעו לשולחן חיש קל. 2 תאילנדיות חייכו אלינו מהשולחן ליד. אני ממש התענגתי על האוכל ועל האווירה.

המנות חוסלו תוך זמן קצר. והמשכנו להסתעף בתוך השוק הצבעוני הזה. למעשה, היו לנו משימות מאד ממוקדות ולא סטינו מהן כמעט. כל הזמן חשבתי לעצמי כמה הבנות שלנו היו חוגגות פה. אבל אין ספק שצריך לדעת את הגבולות.

כשיצאנו מתוך הסמטאות לכביש הראשי של השוק, גילנו מתחם ענק של אוכל, שם זללו מאות אנשים. לידם בישלו סרטנים, דגים, עופות, נודלס ועוד. המאכלים רחשו שם על הסירים והמהומה הייתה גדולה. אני בחרתי לקנח בסמוסי של מנגו, משקה מנגו, הכל מפירות טבעיים. בעל הדוכן התמוגג כשראה אותנו מתענגים על המשקה. היה לו חיוך ענק מאוזן לאוזן. כבר כתבתי לכם שהם נחמדים!

זה היה רגע מתאים לסיים את הקטע הזה בטיול. מונית אספה אותנו למלון. שם בכביש המהיר אתה פוגש מגוון של כלי רכב. אז מעבר לרכבים הפרטיים שנעים שם בכבישים, יש גם הרבה ״טוקטוקים״. כלי רכב פתוח עם גגון שמשונית. סוג של תלת אופן ממונע. מוניות בשלל צבעים: ורוד חזק, צהוב, כחול ושילוב של צהוב וירוק. והרבה ואנים שמיועדים לרבבות התיירים שפוקדים את תאילנד. וגם המון קטנועים. למרות הצפיפות והפקקים התרשמתי שהם נוסעים ברוגע ללא צפירות. האמת, קשה לנהוג שם אם אתה לא מקומי. מערכת כבישים מסועפת, שילוט בתאילנדית ובפונטים קטנים באנגלית.

בשעה ארבע נחתנו במלון. אתנחתא קצרה לפרוק את ״הסחורה״ בחדר, והיעד הבא לפקוד את מרכז הקניות פלטינום שצמוד למלון. נכנסתי לשם והייתי בהלם. זה לא מרכז קניות כפי שאנחנו רגילים. זה פשוט בזאר. אלפי דוכנים תחת קורת גג אחת. פשוט במקום על המדרכה, הם נמצאים במבנה המאורגן בקומות לפי נושאים.

מיד הבנתי שזה ממש לא בשבילי. בשוק היו דברים אותנטיים מעניינים, אבל כאן פשוט טונות של סחורה שעושה לך סחרחורת. לאחר שרכשנו 2 מטריות, אגב מוצר שלא ניתן כמעט למצוא למרות הגשמים התכופים, עפנו משם ישירות למרכז הסמוך של אלקטרוניקה. שם היה מעניין יותר. כל מיני גאדג׳טים שלא פגשנו קודם.

אגב, חשוב להבין שכל התשלומים נעשים במזומן. לא מקבלים כרטיסי אשראי, גם לא במרכז קניות הזה. לכן בכל מטר יש כספוחור. שלא יהיה מצב שלאנשים לא יהיה כסף לרכישות שלהם.

כל ההרפתקאה הזו הסתיימה בסביבות שמונה.

במלון, חמוד אחד בקבלה הראה לי מהחלון,  שמול המלון יש הרבה מסעדות שלדבריו פתוחות אפילו אחרי חצות. לא כמו שאמרה לנו בון. כנראה חשבה שאנחנו לא נאכל במסעדות של המקומיים.

בשעה עשר  וחצי חצינו את הכביש. משימה בפני עצמה. אין מעבר חציה, ומדובר בכביש סואן של כארבעה מסלולים. צריך להמתין שיהיה להם אור אדום, אבל אז קופצים רכבים מהצד השני. פחד אלוהים.

המשימה הושלמה בהצלחה. על המדרכה מצאנו המון דוכני אוכל. אבל בשונה מדוכנים רגילים, היו שם גם שולחנות ערוכים. חלקם אפילו חסמו את הכספומט. אני צחקתי שהכספומט מוציא אוכל. הבחור בקבלה הדגיש שנחפש מסעדה עם מלצרים לבושים בחולצות ורודות. אי אפשר היה לפספס את זה. בפינת אחד הרחובות היה עמוס במיוחד. התרוצצו שם מלצריות לבושות ורוד ואנשים עמדו בתור לאוכל. ליד דוכן האוכל נערמו סירי ענק. לידם עמדו ובחשו אורז לבן ועוף מכובס. על כל המלאכה השגיחה אישה צעירה יחסית עם פרצוף זועף שגם גבתה את הכסף. כנראה בעלת המקום.

הושבנו בשולחן עם 2 מקומיים. בחרנו צ׳יקן ראיה (עוף מכובס על מצע של אורז לבן) שהומלץ לנו. זללנו את האוכל שהיה ממש טעים תוך דקות, וביציאה החוצה דווקא קיבלנו חיוך מבעלת המקום כשהחמאנו לה על האוכל. דני הוסיף אותה לאוסף התמונות שלו  שעולה על גדותיו.

את הערב הנחמד סיימנו במשקה בבר של המלון שצופה על העיר המטורפת הזו.

סיום מתאים להרפתקה הקצרה בתאילנד.

זה המקום להודות לשתי סוכנות הנסיעות, שארגנו את הנסיעה. לסוזי מסנטורס, שכבר מעל עשרים שנה מטפלת במקצועיות בטיסות שלנו ולציפי בן צבי שארגנה את הטיול המודרך בתאילנד וכל מה שהתלווה אליו. זו הפעם הראשונה שאני עובדת אתה, והחוויה הייתה מוצלחת. אני ממליצה בחום על שתיהן.

 

יומן מסע – תאילנד; דיווח יום חמישי

 

דווח חמישי מבנגקוק  2.9.2015

התעוררנו הבקר לקול רעמים עזים וראינו על חלונות החדר העצומים, איך אלפי טיפות של גשם מתאבדות מהקומה העשרים ואחת.

בוא נחזור לבוקר של אתמול . דני שבלילה הקודם היה עסוק בתיוג של תמונות עד השעות הקטנות של הלילה, החליט לוותר על ארוחת הבקר. אני לא. בקומה השישית של המלון מגישים ארוחת בקר עשירה במיוחד. בר עצום גם של הדברים הרגילים, אבל גם נקניקים מסוגים שונים ומאכלי המזרח. מבחינתי תפריט צהריים. האמת בזבוז עלי. הסתפקתי בביצת עין עם קצת ירקות. לקינוח, לחמניה עגולה שחורה כמו פחם. עם כמה סוגי ריבה. הריבות שלהם מדהימות.

באיחור קל, התייצבנו בקומת הכניסה, שם כבר חיכו בון ונואי. אני לבושה במכנסי שראוואל עם פילים. כמו רוב התיירים (כשדני הציע שאקנה כאלו ממש עקמתי את האף. בדיעבד, החלטה טובה ) בתוכנית הרבה מקדשים. אי אפשר בלי. וארמון המלך.

המקדש הראשון נקרא מקדש הזהב של בודהה. שם מתגורר לו בודהה ענק מזהב. מסתבר, שהעובדה שהוא עשוי מזהב התגלתה במקרה בעת ההובלה של הפסל למקדש חדש בבנגקוק. הוא נפל ונשברה ממנו חתיכה ואז הסתבר, שהוא עשוי כולו מזהב טהור. האמת, מרשים ביותר. הוא הבודהה הגדול ביותר בתאילנד. ההשקעה שלהם במקדשים של בודהה עולה על כל דמיון.

בחוץ לחות גבוהה והשיער שלי מתנפח ומתנפח לממדים, שלא נראו אי פעם. כמה טיפות גשם והנפיחות גדלה. פה כולן עם שיער חלק. אין ללחות שום השפעה על השיער שלהן. הן נראות תמיד במיטבן, עם עור פנים מדהים ושיער מבהיק.

אין אוויר. בון משאילה לי את המניפה שלה. עכשיו עומדים בתור להכנס למתחם הארמון. קודם ביקור בעוד מקדש של בודהה. הפעם בודהה שהוא יחסית מיניאטורי 66 סנטימטר גובה. והוא יושב כל כך גבוה בתוך המקדש,  שהוא נראה ממש זעיר. מה שמיוחד בבודהה הזה שהוא עשוי מאבן ג׳ייד ויש לו 3 תלבושות, כולן מזהב, שמוחלפות בהתאם לעונות השנה. כמובן שכל כניסה למקדש כזה מצריכה הורדת נעליים בכניסה (אני כבר מתורגלת באתי עם הוויאנאס) וחייבים לדלג על סף הדלת.

המתחם עצמו עמוס בתיירים יותר מכל מקום אחר, שהיינו בו עד היום, ואפילו בודקים תיקים. אנחנו עוברים בכמה מקדשים, חלקם מצופים בזהב ופסיפס ומראות קטנות בצבעים שונים. לא זהב אמיתי ולא יהלומים, אבל עבודת נמלים מרשימה. כפי שכבר הסברתי, אחד המלכים ששהה באירופה תקופה הביא לכאן את האדריכלות המערבית ולכן רואים מבנים שיש בהם תערובת של סגנונות. מערב עם מזרח.

ביציאה ממתחם הארמון, (אגב המלך לא מתגורר במתחם הזה. כמה מבנים נפתחים רק בארועים מיוחדים) מספרת לי בון סיפור מדהים. היא עצמה גדלה בבית בתוך המתחם של הארמון,  כי אמה עובדת עבור המלך. היא הייתה חייבת לחזור כל יום עד עשר בערב לארמון. אמה עדיין מתגוררת בדירה בתוך המתחם הזה.

ביציאה משם. נפלנו על ככר הומה יונים. מיד קבלנו תמורת 30 באט 3 שקיות להאכיל את הציפורים. ונעשתה עלינו התקפה משולבת של כל היונים. יש סרטון מצחיק שדני עשה איך הם התנפלו עלי. היה ממש כף!

במקדש האחרון של בודהה מתגורר בודהה באורך 46 מטר וברוחב (גובה) 15 מטר. באמת משהו עצום ומרשים. הוא מונח שם בשכיבה ונקרא the reclining Buddha. כמובן שקודם יצרו אותו, ואחר כך בנו מסביבו את כל המקדש. הוא מצופה זהב, אבל ראיתי שם קילוף,  ולכן נראה לי שזה רק צבוע זהב. לא יותר מזה. בון לא אישרה ולא הכחישה.

כמובן שההתייחסות שלנו שונה למקומות האלו. מבחינתנו עוד פסל. עבורם מקום קדוש. הם תורמים כסף מביאים פרחים ומבקשים מבודהה שיביא להם מזל.

כשסיימנו עם סיור המקדשים. הובלנו למלון river side שם מוגשת ארוחת צהריים לתיירים. שוב בופה. האמת עשיר בתבשילים וטעים.

מחוץ למלון חכתה לנו סירה קטנה (רק עבורנו) ולקחה אותנו לסיור תעלות. בתחילה שטים בנהר,  ואחר כך פונים בסמטה לתעלות המסתעפות. רואים בדרך את כל הבתים שיושבים על התעלות. רובם במצב ממש גרוע. אבל פה ושם צצים בתים מרשימים. ואפילו ראינו שכונה של בתים פרטיים שנבנית על הנהר.

ילדים קפצו למים למרות שלי זה לא נראה נקי. גם פגשנו בדרך מספר קרוקודילים. ואף ראינו אחד מטפס במדרגות לכיוון אחד הבתים. בון טוענת שהם מפחדים מאנשים ולא להפך. בנהר ובתעלות יש צמחיה מיוחדת שצפה על המים וממנה עושים רהיטים.

היינו אמורים לאסוף לחם בדרך, כדי להאכיל את הדגים, הלחם אזל. אבל ראינו אותם בהמוניהם במקום בו הדייג אסור, ולכן הם מגיעים לשם ללא פחד, לקבל אוכל. משקלם כקילו וחצי.

כשעה שטנו בסירה הפתוחה. הייתה רוח חזקה, אבל הנהר היה שקט לאחר הגשם, שירד כשעה קודם. הרכב חיכה לנו ביציאה מאחד המזחים. והחזיר אותנו למלון. פה פרידה נוספת מבון ונואי.

בכל פרידה כזו אנחנו גם מצ׳פרים אותם, והאמת בצדק. ופה המקום קצת להרחיב על העם התאילנדי. אולי כבר כתבתי,  אבל בכל יום אני מלאת התפעלות מהלבביות שלהם, מהרצון לסייע, מהעדינות, ומהחיוך שאת מקבלת מהם. וכל טיפ, מתקבל באסירות טובה. נותנים לך תחושה שאת אורחת מאד רצוייה.

שמחנו לחזור למלון באזור שעה ארבע, כי בון הזמינה לנו כרטיסים להופעה שנקראת Siam Niramit ורצינו לנוח קצת.

במלון על המיטה המתינה לי ערימת כביסה כולה מגוהצת ועטופה בנייר צלופן. זה מנהג שאימצתי. הטיול עולה כל כך הרבה אז מה הבעייה להשקיע עוד 200 שקל בכביסה נקייה.

מציעה  לכם לאמץ את זה .

ההופעה בשעה שמונה, אבל בון ממליצה לקחת מונית בשעה שש, כי גשום ויש תנועה מטורפת. לא הבנו אז למה צריך שעתיים לנסיעה של 12 ק״מ, אבל בכל זאת  עשינו  כמצוותה,  אבל המונית מתעכבת ואז ה- bell boy החמוד מבין שיש כאן בעיה. הוא יוצא לרחוב ומתחיל לחפש מוניות. גם אלו שמצא לא מכירים את הדרך. והשעון מתקתק. ואז הוא לוקח אותנו למלון אחר,  ושם הוא מנהל מו״מ ובאי נעימות מודיע לנו, שהם רוצים 400 באט (40 שקל) ידענו שזה אמור לעלות 150 באט. בקיצור, כמובן שהסכמנו, הם בטח אמרו לעצמם שהם תפסו פריירים, אבל לנו לא נותרה ברירה. והאמת זה סכום מצחיק עבורנו.

המקרה הזה המחיש לנו את הבעייתיות במציאת מונית בימים עמוסים וגשומים.

טרם ההופעה עוד הספקנו לראות, שהתיאטרון נמצא במתחם, שעוצב כמו כפר תאילנדי. ושם, במתחם כובדנו בכמה מתאבנים טעימים. ממש כמו לפני חתונה.

האולם ענק, יש לנו מקומות מדהימים.  שורה חמש באמצע. ואסור לצלם. איזה מזל, דני יוכל לנוח סוף סוף.

ההופעה מספרת את ההיסטוריה של סיאם, אבל הסיפור עצמו הוא לא העניין,  אלא ההפקה המטורפת. לדוגמא על הבמה הם בנו ממש נהר עם מים והיה בו עומק אחד השחקנים שכשך במי הנהר. כמות התפאורות הצבעוניות וכמות התלבושות היא פשוט מדהימה. הכל כמובן ססגוני בטירוף. הכל מלווה במוסיקה תאילנדית. הם גם יורדים לקהל ועוברים בין השורות  בהחלט מרשים. וגם הביאו פילים לבמה. בקיצור שווה.

להשיג מונית חזרה,  היה הרבה יותר קל. בתיאטרון יש תחנת מוניות עם סדרנים. ונסיעה מהירה יותר עם הפעלת מונה עלתה פחות 180 באט.

את הערב סיימנו בארוחת מקדונלד ליד המלון שפתוח 24 שעות. אמרו לנו שרוב המסעדות נסגרות באיזור פה בשעה עשר כך, שלא נותרה ברירה אחרת. בדיעבד התברר שהוטעינו.

מחר דווח על היום האחרון בבנגקוק.

לילה טוב וחג שמח !

יומן מסע – תאילנד; דיווח יום רביעי

 

דווח רביעי מבנגקוק  1.10.2015

בפעם האחרונה נפרדנו עם ההמתנה לטיסה לבנגקוק.

אותו בוקר החל בהכרות עם מדריכה חדשה בשם מאם. היא ליוותה אותנו  לסיור בשוק האוכל של צ׳יינה טאון של צ’יאנג מאי. את הדרך לשם עשינו באמצעות 3 ריקשות.

בפעם האחרונה, שנסעתי בריקשה זה היה בסין בתוך שכונה סגורה. הפעם הריקשות נסעו בתוך התנועה הסואנת של צ׳יאנג מאי. ולעיתים היה נדמה שהנהג עומד להתנגש במכונית שלפניו, אבל זה רק היה נדמה.

מה שהיה מפתיע לראות איך הרחוב של המלון שלנו, ששקק חיים בלילה הקודם, היה כולו נעול. תריסים מוגפים. דוכנים סגורים. ככה זה במיקום של שוק הלילה. הבוקר מת. הלילה שוקק.

לשוק הגענו תוך כרבע שעה, והיינו בהלם מהגודל, מהמגוון, מהצבעים, ומהקצב של המקום. אין מספיק מילים לתאר את המקום המשתרע על פני כמה רחובות ועל פני כמה קומות ויש בו הכל.

הכי מדהים בעיני היו מגוון התבלינים ומגוון הפירות, שאני לא מצליחה לזכור את שמותיהם. בקיצור עושר קולינרי מעלף.

מאם הסבירה לנו שרוב בעלי העסקים בשוק הם סינים. ובכלל שעשרה אחוז מכלל אוכלוסיית תאילנד הם במקור מסין. ויש הערכה מאד גדולה ליכולת העסקית שלהם. אגב, אם תשאלו אותי כל המלוכנסים נראים לי אותו דבר אני ממש לא מבדילה ביניהם, הם בטח ייעלבו אם ישמעו אותי.

בשדה התעופה בצ׳אנג מאי נפרדנו ממאם. ובשדה בבנגקוק פגשנו את בון (כמו עצם באנגלית) זה הכינוי שלה. אגב, לכולם יש פה שמות חיבה. השמות האמיתיים שלהם ממש מסובכים.

בון הסבירה שירד גשם טרם הגיענו. ולא ברור מה צפוי.

גם המלון ״נובוטל פלטינום״, שצמוד לאחד ממרכזי הקניות של בנגקוק, וגם החדר בקומה העשרים ואחת היו בהחלט הפתעה טובה. מהחדר שלנו ניתן לצפות בתנועה המטורפת בעיר הזו. בכל מסכי הענק התלויים על גורדי השחקים מסביבנו. עיר ענקית. מתגוררים בה 12 מיליון תושבים, אבל בשטחה היא רק עשרה אחוז מצ׳יאנג מאי ולכן צפופה הרבה יותר.

היו לנו כשעתיים מנוחה ובשש בון ונואי, הנהג החדש שלנו, אספו אותנו לסיור לילה.

מאחר והיינו מאד רעבים. התחנה הראשונה שלנו הייתה ברחוב קוואסאן. ברחוב היה פול אקשן. דוכני אוכל, מזכרות, מסעדות, מוסיקה, הופעות. והמון תיירים. בעיקר צעירים. בקיצור שמח. התמקמנו בשולחן הראשון שמצאנו. והזמנו 2 מנות מאד מינמליסטיות. התפריטים שלהם מאד גדולים. וממש קשה למצוא משהו לטעמי.

אטריות שקופות עם שרימפס זה מה שאכלתי. דני זלל כנפי עוף מטוגנות והמשכנו בשיטוט ברחוב השוקק.

בון שונה מאד מפו, וממש קשה להבין את האנגלית שלה. לדוגמא ה g שלה נשמע d. (לקח לי זמן עד שהתחלתי להבין אותה, ואז נפרדנו)  בכל אופן, היה לה רצון טוב. ולפעמים היא גם הצליחה להבין את הבדיחות של דני.

 

משם המשכנו לשוק הפרחים. שוב אצלם הכל בגדול, אז גם אלפי הפרחים, שמכסים כמה רחובות. והשוק הזה פתוח 24 שעות ביממה. בינתיים החל לרדת גשם ואנחנו התכסינו במעילי פלסטיק, שקנינו כשהיינו עם הילדים לפני מעל 20 שנה בהולנד. סוף סוף נמצא להם שימוש חוזר. אם נחזור לפרחים הם מיועדים להלוויות, חתונות ולפנק את בודהה. אי אפשר להאמין, שיש ביקוש לכזו כמות. אבל צריך לזכור שמדובר בעיר של 12 מיליון תושבים.

גם כאן מגוון מטורף של פרחים שלא ראיתי מעולם וגם לא אצליח לזכור את שמם.

חוזרים לרכב, חייבים להגיע לריבר פרונט (river front) לפני חצות. והתנועה זוחלת. הגשם לא מוסיף לזה. בגדול זו עיר פקוקה בטירוף. נסיעה של  12 קילומטר יכולה לקחת שעה. עוד לא ראיתי פה את הכביש ריק, לא משנה באיזו שעה אתה על הכביש. אבל הם סבלניים. ולא שמעתי אפילו צפירה אחת.

 

אגב, העיר גם לא כזו מלוכלכת כפי שהזהירו אותנו. בון הסבירה שיש להם היום אכיפה מאד קשה בעניין הזה, ולכן יש שיפור ניכר.

מבחינה ארכיטקטונית. יש פה תערובת של חדש וישן, מזרח ומערב. אחד המלכים שלהם ששהה באירופה הביא לפה את האדריכלות המערבית. וזו גם הסיבה שהנהיגה כאן היא בצד שמאל של הכביש כמו בבריטניה.  אי אפשר להגיד שזו עיר יפה. והכי גרוע בה, זו עיר שכמעט על כל המדרכות יש דוכנים. בזאר אחד גדול. מסתבר שהמדרכה ליד מרכז הקניות פלטינום שייכת לבעל הקניון, והוא משכיר שם שטחים במחיר מטורף עבור התאילנדים. כל דוכן 4000 באט ליום (400 שקל). מדרכות אחרות משכירה הממשלה, במחיר שפוי יותר. בקיצור, יש פה עידוד של מסחר על המדרכות.

מערכת כבישים מסועפת. אבל הרבה עליבות ודלות אתה רואה בדרכים. גורדי השחקים לא השתלטו כאן על המצב.

עוד משהו בצפון תאילנד, ראינו פה ושם שלטים עם תמונות של המלך והמלכה, ופו הסבירה שמאד אוהבים את משפחת המלוכה. פה רואים שלטים כאלו בתכיפות גבוהה יותר, אבל מדובר בתצלומים ישנים יחסית. המלך היום כבר בן 88 והמלכה קרוב לזה. והם לא נראים בציבור בשנים האחרונות. (לא רוצים להראות אותם בזקנתם) אבל תמונות מצעירותם מפארים את העיר על כל צעד ושעל.

ריברפרונט היא התחנה האחרונה. כשמו כן הוא מרכז שיושב על הנהר. כשהגענו שוב החל גשם. והרבה חנויות החלו להסגר. מבחינתי לא מדובר באיזה מרכז, שלא ראיתי במקומות אחרים. גם הוא מרכז חדש עם מסעדות שיושבות בחזית הנהר אז קצת לפני חצות כבר היינו בדרך למלון.

בדווח הבא: חוויות היום מבנגקוק. לילה טוב!

 

יומן מסע – תאילנד; דיווח יום שלישי

דווח שלישי מתאילנד    30.9.2015

המסע שלנו הקצר והעמוס לצפון תאילנד קרוב לסיומו.

כרגע אנחנו בשדה התעופה של צ’יאנג מאי, ממתינים לטיסה שלנו לבנגקוק.

אחזיר אתכם לבוקר המוקדם של אתמול וליום גדוש חוויות.

אתמול השכמנו בחמש וחצי. בתוכנית – לתת אוכל לנזירים. לא בדיוק הבנתי למה הכוונה, עד שלא התייצבנו בשוק הבוקר של פאי, שוק שהוא בעיקר שוק אוכל. פו הצטיידה בשתי מנות של אוכל, והמתנו לנזירים בכניסה לשוק. הנזירים עושים את דרכם בכל בקר בתוואי הזה בשביל לקבל אוכל.

הם מגיעים עם קופסה גדולה או סיר. מניחים להם את האוכל בתוך הסיר, ואז הם מברכים אותך, קדים קידה ונעלמים.  אז ממוש ואני זכינו כל אחד לברכה בתורו. היה שונה וקצר. דני הספיק לזלול  ״פולקעה״ מטוגן. האוכל התאילנדי כולל המון טיגון.

חזרנו למלון לארוחת בקר מהירה. לא התעצלתי וקפצתי לבריכה לשחיה של כחצי שעה. ממוש הלך לנוח.

בתשע כבר עזבנו את המלון בדרכינו ליעד הבא שכלל שוב את כל הפיתולים הנוראיים של יומיים קודם. אי אפשר להתחמק מזה . זה תוואי הדרך.

פו הבטיחה לי בית קפה מדהים בדרך, כי אני כל הזמן מחפשת קפה טוב.

אבל בגלל הפיתולים הנוראיים האלו הם נאלצו לעצור לי בצד הדרך קצת קודם, כי הייתה לי ממש בחילה נוראה. נשמתי קצת אוויר צח,  והמשכנו ל- coffee hill  שבאמת היה מדהים. בפאתי הדרך בית קפה מעוצב, ומאובזר כמו ספא. מאד שונה מהנוף הרגיל של מה  שהורגלנו. בית הקפה ממוקם בתוך נוף ירוק עוצר נשימה. מכל כיוון שלא תסתכלו.

קפה ירד מהפרק בגלל הבחילה שלי, אבל פו פינקה אותי בפלחי קיווי עם מלח, ומשקה פירות להפיג את הבחילה.

האתנחתא שם הייתה נעימה ומועילה.

למפל הגענו אחר כחצי שעה. לזכותה של פו ייאמר שהיא הציעה לא רק לצפות בו, אלא גם לשכשך במים, למרות שלא היה מתוכנן.  עלינו על בגדי ים בתוך הואן וצעדנו לכיוון המפל. כמו שכבר כתבתי, אין הרבה תיירים אז גם שם היה כמעט ריק. המפל עצמו גבהו 70 מטר והוא לכשעצמו לא מרשים באופן מיוחד, אבל הטבילה במים הצוננים והשפריץ של המים על הראשים,  במזג האוויר של תאילנד, היה בהחלט חוויה קרירה ונעימה.

אגב, גם איזור זה שורץ יתושים, והקפדנו למרוח על עצמינו נוגד יתושים כמו שעשינו לכל אורך הטיול , ויצאנו מהם בשלום.

בדרך לרכב פו מצאה עבורי איזו מקלחת ספרטנית, ומאחר וכל הציוד אתנו ברכב עשיתי מקלחת מדהימה. העיר אותי לעוד כמה שעות.

זהו, כבר עבר חצי יום וצריך לחשוב על ארוחת צהריים. פו מודאגת כל הזמן מההגבלות של האוכל שלי והרגעתי אותה, שאני כבר אמצא מה לאכול, ושלא תסטה מהתוכנית המקורית. ארוחה בממלכת הסחלבים (בניגוד לארוחה בממלכת הנמרים)

בכניסה לממלכה עונדים לך על דש הבגד סחלב.

כמובן, שזה מקום תיירותי ענק כולל חנות מזכרות ענקית, בה מוכרים עגילים, סיכות לשיער, מחרוזות, והכל עשוי מסחלבים שהוסיפו להם איזו חומר, לכה או משהו כזה, שהופך אותם לקשיחים. הכל בשלל צבעים. אותי עניינו הסיכות לשיער, ומאחר והצבעים היו כל כך מדהימים, היה קשה לבחור. אבל ממוש כמנהגו, כשלא מצליחים להחליט, קונים כמה.

צהריים – שוב בופה שמתאים לתיירים. פו שהצטרפה אלינו לשולחן עם מגש של תבשילים שונים לגמרי. הסבירה, שזה אוכל למדריכים, הרבה יותר חריף, טעמים שתיירים לא מסוגלים לאכול.

היעד הבא המקדש של בודהה בצ׳יאנג מאי. טיפוס של 360 מדרגות. לא נורא כל כך. אבל הכביש המפותל  בדרך לשם שוב לא עשה לי טוב. לכן, פו ואני השתמשנו במעלית. ממוש הגיבור עלה במדרגות והגיע לפנינו.

מי שטייל במזרח יודע, שהמקום שורץ כל מיני סוגים של בודהה. כנ״ל כאן. פו סיפרה לנו, שלפי האגדה המיקום של המקדש נקבע לפי תוואי, שאליו הגיע פיל. הוא עשה 3 סיבובים סביב הלוקיישן ונפל מת, וכך נבחר המקום. האמת שהמקדש מאד מרשים, מצופה כולו בזהב.

יש משם תצפית מדהימה על צ׳יאנג מאי. צריך להבין שבצ׳יאנג מאי חיים כ-2 מיליון תושבים. עיר ענקית ואין בה כמעט בניה לגובה. אתמול זה נראה בברור מהתצפית. פו הסבירה לי שאסורה בניה שהיא גבוהה יותר מהמקדש. רק באזור שמעבר לשוק הלילה זה מותר, אבל מאחר ויש להם כל כך הרבה שטח, הם מעדיפים בניה נמוכה.

 

היעד הבא והאחרון לאותו ערב – בישול במשפחה תאילנדית. על הנייר זה נראה סתמי ונדוש, אז הסכיתו ושמעו.

מדובר במשפחה ותיקה, המקור שלה מסין. שבט לאנה. הבית שלהם באחד מפרברי צ׳יאנג מאי יושב על 40 דונם. היה עומס בתנועה ובגלל כל מיני עיכובים שהצטברו, הגענו לבית של פאט המארח רק באזור שעה שש (במקום בשלוש).

פגש אותנו בכניסה איש חמוד חייכני, בערך בין חמישים. פו כבר נתנה חומר רקע וסיפרה לי שהבחור הוא הומו לא מוצהר,  כי הוא מהדור הישן. הוא מתגורר על השטח הזה עם המשפחה של אחותו, בעל עם שני ילדים בוגרים, ואמא בת 78 שנראית כמו בת 100.

הביקור התחיל בסיור על שטחי האדמה שלו. הוא מגדל שם עשרות סוגי תבלינים, ירקות ופירות. וגם צמחים לכל מטרה. לכוויות, להפסקת עישון, לעצירה של דם מפצע אקראי, לעקיצות יתושים, ועוד כהנה וכהנה. היינו בהלם גם מהמרחבים וגם מהמגוון. בשביל לסבר את האוזן, האדמה של פאט היא בגודל של מרכז ההנצחה לרבין ברמת אביב. משהו עצום. אין לי מושג איך ניתן למצוא בג׳ונגל הזה מה שרוצים. אבל פאט גדל במקום ומטפח אותו בעזרת המשפחה ומאד גאה. סיפר, שהסיבה שהוא החליט לארח אצלו בבית היא כדי שדור ההמשך של המשפחה יתרשם מההתפעלות של האורחים, וירצה להמשיך את המסורת. כל האנשים סביבו מכרו את השטחים שלהם לבניה.

הוא גם הכניס אותנו לביתו, והראה לנו כל מיני סוג תה ועלים מוזרים שהוא אוכל, שכבר חשדתי, שגם הארוחה שלנו תהיה עם אותו מוטיב. מה שהזכיר לי ארוחה נוראית של נזירים ביפן.

ואז התחיל הקטע של הבישול. הוגש לנו תפריט מודפס.  תוכננו 4 תבשילים. בחוץ כבר התחממו שני סירים על גחלים.  כתשנו תבלינים,  חתכנו ירקות, קילפנו בננות, דני אפילו סחט חלב מקוקוס. עמדנו ליד האש, ובחשנו ומסביב מתרוצצים הצעירים והאחות והגיס, כולם מעורבים בארוחה.

בסופו של דבר הובלנו למתחם, שם היה ערוך שולחן. כוסות מים שכוסו בעלים של עצי בננה כמו כובע של ליצן.  והתבשילים שהכנו: עוף מתובל בקרי, עגבניות עם בשר, קישואים עם עלי מנטה,  ואורז לבן, וגם אורז דביק וגם מרק עוף חמוץ הכל מוגש בסטייל . ארוחה מדהימה. לקינוח בננות בחלב קוקוס חם. ופירות. אנחנו סעדנו עם פאט ופו. אבל המשפחה ישבה בנפרד ליד המטבח ואכלה על הרצפה. פאט אמר שכך הם נוהגים כל ערב.

בסביבות שמונה נפרדנו מהמארחים, לא לפני שקבלנו תשורה 2 סלסלות קטנות עם פירות שהם מגדלים. (שכחתי את שמם מאד דומה לליצ׳י).

תמיד בפרידה הם קדים קידה קלה עם 2 כפות ידיים צמודות  מתחת לסנטר. גינון בהחלט נחמד.

הגענו חזרה למלון. נאלצנו ממש עם דמעות להפרד מפו, שהבוקר קבלה קבוצה חדשה מישראל. היא מאד נעמה לי. בנסיעות כשדני נמנם, היא ספרה על המשפחה שלה וגם על נושאים כלליים. לדוגמא, שאלתי אותה על אחוז האבטלה, היא בדקה באינטרנט. והופתעתי לשמוע שלא יותר מאחוז בודד.

 

שוק הלילה מתחת למלון שלנו שקק חיים בשונה ממה שהיה יומיים קודם. למרות העייפות המצטברת ירדנו לרחוב. ועשינו סיור אחרון. רכש של מספר מזכרות אחרונות. הכל ממש זול. והמו״מ ממש מצליח. חמוד אחד הסביר לי, שאם הוא יקבל את ההצעה שלי, אני פוגעת לו ברווח אז ויתרתי קצת.

ברכש האחרון נותרנו ללא כסף מקומי אז הצענו לשלם בשטר של 10 דולר. שתי דקות אחרי שעזבנו את הדוכן, רצה אחרינו אישה קטנה (כנראה האמא של בעל הדוכן) עושה סימנים של משהו, שקשור לשטר ושנלך אחריה. לרגע חשבנו שהשטר מזוייף. עד שהגענו למקום להחלפת כסף וקיבלנו הסבר, שהם לא מקבלים שטרות ישנים יותר משנת 1996. (זה כנראה משהו מקומי). נתנו שטר חלופי. התנצלנו. האישה כלל לא כעסה. התקרית הסתיימה בקידה קלה וחיוכים.

דני לא התעצל ועד שתיים לחצי לפנות בקר תייג את התמונות. אני שקעתי בשינה עמוקה.

בדווח  הבא – על הפרידה מצ׳יאנג מאי וההכרות עם בנגקוק.

תודה על ההקשבה. ❤️

 

יומן מסע – תאילנד; דיווח יום שני

דווח שני מתאילנד    29.9.2015

קודם כל תודה לכל המגיבים. שמחתי לשמוע שאתם גם רוצים המשך, אז תקבלו.

כשישאלו אותי מה אני זוכרת מתאילנד, שני הדברים הראשונים שיעלו ירוק ירוק ירוק וכבישים מפותלים ודבר שלישי אנשים נחמדים וחייכניים.

אז בינהם גם המדריכה המדהימה שלנו פו. דוברת אנגלית טובה. יש קצת בעייה עם המבטא. לא תמיד אנחנו מבינים, אבל מסתדרים.

היא בת 45 לא נשואה. גדלה בכפר עם משפחתה. חייכנית, ידענית, פטפטנית גדולה, אבל לי זה נחמד.

ארוחת הבקר פה בתוך מבנה פתוח לחלוטין, פונה למרחבים של המלון השטוח ולבריכה. ארוחה מינימליסטית ומספיקה בהחלט. אין להם בכלל גבינות. אחרי האוכל הספקתי לעשות כמה בריכות ובתשע כבר יצאנו לדרך.

קצת על פאי.

היא בצפון תאילנד, בעמק. המרכז שלה בנוי בבניה נמוכה ומאד ישנה, וככל שמתרחקים מהמרכז הקטן נכנסים למרחבים ירוקים, שדות אורז, מרחבים לגידול שום. חקלאות זה אחד המקצועות הכי נפוצים פה. עם כאלו שטחים לא מפליא. והכבישים ממש תלולים. אין אפשרות להגיע לפה עם אוטובוס. היום נסענו בבקר לאיזה כפר לראות שבט נוסף. בנסיעה של שעה היו כמאתיים פיתולים.

בכפר הזה גר שבט שהגיע מסין, קיבל אדמה מהממשלה ומגדל שום. הנשים גם עוסקות בעבודת יד. כפר ממש אותנטי. רובם גרים בבתים מעץ במבוק. חלקם בבתים מאבן. הם גרים ממש בקומונות. המשפחה המורחבת חיה ביחד.

מבחינת תשתית חשמל, מים, טלוויזיה יש להם הכל. אבל הכפר נשאר מאד עלוב ללא פיתוח של  מדרכות וכבישים. ככה רוצה הדור הישן שלהם. לדור החדש כבר יש שאיפות אחרות. היה מעניין.

משם נסענו למערה מדהימה. אמנם מערת נטיפים וכולנו ראינו כאלו, אבל היא נותרה בבתוליה. מלבד מדרגות עץ לא נוספו לה שום אלמנטים נוספים. המדריכה שהצטרפה אלינו ליוותה אותנו עם עששית נפט. וראינו נטיפים בצורות שונות של חיות פרחים וכדומה. ההיילייט היה מעבר למערה נוספת באמצעות רפסודה שעשויה מבמבוק. האיש שהשיט אותנו פשוט צעד עם הרגליים בתוך המים קשור לרפסודה בחבל, וכך הוא סחב משקל של 4 אנשים. פו הצטיידה באוכל לדגים. ואיך שהתחלנו לזרוק למים את הגרגרים, קפצו מתוך המים מאות דגים די גדולים משני צידי הרפסודה והתנפלו על האוכל. אני ממש התלהבתי. המערה הגדולה והשיט הקצר היו חוויה בהחלט נחמדה.

חזרנו לאכול ארוחת צהריים במרכז של פאי. עד כה האוכל סביר, לא יותר מזה. דומה לתאי פוד שאנחנו רגילים מהארץ, אבל זול בטירוף. בקבוק מים עולה שקל אחד. מנה סבירה בסביבות 5 שקלים. מחירים מצחיקים. לא פלא שיש ישראלים שעוברים לגור כאן בפנסיה שלהם. עם פנסיה ישראלית סבירה יכולים לחיות פה כמו מלכים.

בשלוש וחצי הגענו למתחם קרוב למרכז. שם חיכתה לנו הפילה מאי. כדי לצאת אתנו לרכיבה. התכנון היה רכיבה רגילה, כאשר ויתרנו על המושב שניתן לשים על הפיל. הגיבורים ממוש ובוביק הודיעו נחרצות שאין צורך, ואז פו הלהיבה אותנו בהרפתקאה נוספת להכנס עם הפילה לנהר ולקבל השפרצות של מים. מיד הסכמנו. בעיקר שפגשנו זוג צעיר ממיניסוטה. שסיפר בהתלהבות שזו חוייה מדהימה וגם הרעיף שבחים על הפילה מאי.

בקיצור, טיפסנו על הפילה בעזרתו של פול המהוט (המאלף של הפילה) לא היה פשוט. דני המסכן ישב מאחורי, כנראה במקום פחות רך. להגיד שהיה לו נוח זה יהיה שקר.

ואז יצאנו לדרך, בתחילה צועדים בכביש צר, שעוברים בו כלי רכב ומנפנפים לנו לשלום. דני ישב על סחבה מבד אני לעומת זאת סבלתי מהדקירות של השיער של מאי. בקיצור רחוק מלהיות נוח, וגם מפחיד. אתה יושב בגובה, ואין לך שום שליטה על מאי. צריך לסמוך על פול שלוחש לה כל מיני מילות קסם. ואני כבר חסרת סבלנות ממתינה לנהר.

סוף סוף הגענו לירידה לנהר. היה קצת מפחיד, אבל אז מאי נכנסה סוף סוף לנהר ונשמנו לרווחה. אחרי כמה שניות פול לחש משהו והיא העיפה עלינו טונות של מים עם ההדק. התגלגלנו מצחוק. ההשפרצות האלו חזרו על עצמן. עד שפול הציע שאני ממש אתיישב  למאי על  הראש. ואז הוא שוב אמר לה משהו. היא התנדנדה מצד לצד, ואני נאחזתי בה בכוח, אבל לא לאורך זמן. ואז עפתי למים. דני עבר חוייה דומה. יש לנו סרטון מדהים.

חזרנו לנקודת המוצא רטובים עד לשד עצמותינו אבל מאד מבסוטים.

וככה עם קצת שטיפת רגליים ורטובים לחלוטין, המשכנו לעוד שני יעדים: מקדש. שממנו יש תצפית מדהימה על פאי, וביקור בכפר שמתגורר בו שבט סיני. שם היה פחות מעניין.

בסביבות שש חזרנו למלון.

זהו. עוד מעט יוצאים לעוד סיור בשוק הלילה של פאי ולארוחת ערב.

לילה טוב מפאי.

 

יומן מסע – תאילנד \ דיווח ראשון (מאת: מיכאלה זיידנר)

 

יומן מסע של מיכאלה זיידנר מטיילת אשר היה לי העונג לארגן לה ולבן זוגה את הטיול בצפון תאילנד ובנגקוק בדרכם לכנס בסינגפור.

ביום השני לטיול אני מקבלת מייל מפורט שכותרתו “דווח ראשון מתאילנד”, התחלתי לקרא ונשאבתי לתוך הטקסט ולתיאור הססגוני , העסיסי והאותנטי של החוויות . למרות היכרותי הקרובה והמעמיקה עם תאילנד  (גרתי שם, זוכרים ?..) והמקומות בהם טיילו , מקומות אליהם אני שולחת עשרות מטיילים מדי שנה ,  הכתיבה של מיכאלה העניקה גוון ונופח ייחודי לכל המראות והרגשה של שותפות מלאה בטיול שלהם .

כששאלתי את מכאלה , מה מאחורי כתיבת יומן המסע , היא אמרה שבין היתר זה בשביל אימה וחמותה המבוגרות שכבר לא יכולות לטייל ודרך הכתיבה שלה תוך כדי הטיול הן חוות איתה את המקומות והריגושים  ועל הדרך גם חבריה מאד נהנים.  אותי זה ריגש והרשים .

המסע מתחיל בצפון תאילנד ומסתיים בבנגקוק

היומן כפי שהוא , לא נגעתי…..

 

 דווח ראשון מתאילנד   28.9.2015

הגענו הערב לעיר, שנקראת פאי – בצפון תאילנד, יושבת בעמק,  גשם קידם את פנינו,  אבל פסק לאחר כחצי שעה.

אתמול נחתנו בתאילנד אחר הצהריים ומדריכה בשם פו המתינה לנו בשדה התעופה של צ׳יאנג מאי.

התמקמנו במלון בשם דוסיט פרינסס, ממש ברחוב הראשי שם ממוקם גם שוק הלילה.

לא הופתעתי מהחביבות של המקומיים מהנימוסים  והגינונים המדהימים שלהם, יש לנו הרבה מה ללמוד מהם.

כן הופתעתי מהניקיון של עיר אותנטית,  שמאות דוכנים מפוזרים במרכז. ולא ראיתי אפילו בדל סיגריה על הרצפה

כמובן שהדוכנים ססגוניים להפליא,  ואם לא מצליחים להוריד חצי מהמחיר המבוקש לא מרגישים טוב.

העיר יחסית ריקה. זו לא עונת התיירות למזלנו. היא תתחיל בחודש הבא עם החורף. ( הגשמים פה אגב בקיץ ועונת הגשמים פחות או יותר הסתיימה).

למזלנו, עד כה מזג אוויר מעל לסביר. אין לחות גבוהה,  ומאחר ויש עננות גם לא מורגש החום במיוחד.

מלבד זה אנחנו בטיול מפנק ואן ל 9 אנשים רק עבור שנינו עם נהג ומדריכה. ממתין לנו בכל מקום. לא צריך להתאמץ.

 

אז אתמול לאחר בילוי בשוק הלילה, קצת רכישה של שמוצנעס (אי אפשר בלי)  זלילה לא גדולה במיוחד,  נפלנו שדודים.

הבוקר התחיל  בשמונה. נסענו לראות פילים. אז בתחילה האכלנו אותם לפחות 3 קילו בננות. זה היה ממש כף. הם מאולפים ברמה כזו שעם החדק שלהם הם חובשים לך את הכובע של ״המהוט״ ( המאמן שלהם. ) אחר כך ראינו הופעה שלהם, הם מציירים, ומשחקים כדורגל ובונים חומה. בקיצור. קיבלו אילוף כמו שצריך. ( מחר גם נרכב. עליהם). ביציאה החוצה רכשתי מניפת נייר מעניינת שעשויה לא תאמינו מצואה של פילים.?

משם נסענו לכפר שגרים שם מספר שבטים שהגיעו ברובם מבורמה. השבט המעניין ביותר הם ארוכי הצוואר, שהנשים שלהם עונדות בין 20 ל- ל30 חישוקים על הצוואר,  כדי להאריך את הצוואר, ולא מורידות את זה אף פעם. זה התחיל מזה שהנמרים היו תוקפים את הנשים בצוואר. והטבעות הגנו עליהן. כיום בשבט הזה יש רק 32 אנשים. האחרים התפזרו לכפרים נוספים.

יש שם גם שבט שהנשים בו עם אוזניים ענקיות, כתוצאה מענידת עגילים כבדים. כולם  גרים בבקתות מבמבוק בתנאים מינימליסטיים,  ועושות הרבה עבודות יד, שהן גם מוכרות שם. נחמד אותנטי ומאד צבעוני.

כולם חייכנים, וחמים. ממש תענוג.

משם נסענו לאכול צהריים בממלכת הנמרים. נתתי למדריכה כל כך הרבה ״לאווים״ לגבי אוכל שלי, שהיא ממש מודאגת.  אז שם בממלכה לא אכלנו נמר,  אלא ארוחה של ״בופה״ והיה לא רע בכלל.

אחר כך הייתה אפשרות ללטף את הנמרים,  אנחנו הסתפקנו בלצפות  בהם מעבר לגדר.

בהמשך נסענו למעיינות חמים,  שנמצאים בתוך יער הגשם. הליכה לא ארוכה בתוך הג׳ונגל עד הגייזרים. ואחר כך גם טבילה של הרגליים,  בתוך בריכה של מי גופרית. היו שם כאלו,  שלא הסתפקו ברגליים. לנו זה הספיק.

הפינאלה של היום נסיעה מצ׳יאנג מאי לפאי. תקשיבו טוב!  796 סיבובים בשעה וחצי. הבטן ממש התהפכה לי. חשבתי, שזה כבר לא ייגמר, הנסיעה כמובן בתוך ג׳ונגל ירוק להפליא.  אנחנו כבר במלון, שמזכיר לי עיצוב של מלון  בתוך הספארי באפריקה. לובי פתוח וגם חדר האוכל וכל הקירות מבטון חשוף. המגורים מבני קומותיים.  וממש ליד החדר שלנו יש בריכת שחיה בכלל לא רעה. מחר אנסה אותה.

 

ויוצאים עוד מעט נחשו לאן? לשוק הלילה של פאי.

אז שוק הלילה של פאי קצת שונה מצ׳יאנג מאי. אהבתי אותו יותר. רוב הדוכנים נמצאים בתוך מבנים סגורים והרבה דוכני אוכל אותנטיים. (הפירות פה אגב מדהימים. אני התאהבתי בפרי שנקרא דוריאן. החוץ שלו דוקרני כמו קיפוד,  והפנים שלו בצבע בננה. יש לו מתיקות ממש ממש עדינה. יש להם המון פירות טרופיים מדהימים, שלא ראיתי כמותם בשום מקום בעולם).

משולבים בשוק עצמו , הרבה ברים וכמובן מסעדות. באחת פינתית זללנו אוכל מקומי. לא יותר מידי.

הערב תפסתי אומץ ויצאתי עם שיער פזור. כרגע נכנסתי לחדר, וראיתי במראה שהתלתלים שלי הפכו  לראש ״ליפה״. הלחות בכל זאת קיימת, למרות שממש נעים. לא הרגשנו בלחות הערב.

לילה טוב מפאי וחג שמח