יומן מסע – תאילנד; דיווח יום שלישי

דווח שלישי מתאילנד    30.9.2015

המסע שלנו הקצר והעמוס לצפון תאילנד קרוב לסיומו.

כרגע אנחנו בשדה התעופה של צ’יאנג מאי, ממתינים לטיסה שלנו לבנגקוק.

אחזיר אתכם לבוקר המוקדם של אתמול וליום גדוש חוויות.

אתמול השכמנו בחמש וחצי. בתוכנית – לתת אוכל לנזירים. לא בדיוק הבנתי למה הכוונה, עד שלא התייצבנו בשוק הבוקר של פאי, שוק שהוא בעיקר שוק אוכל. פו הצטיידה בשתי מנות של אוכל, והמתנו לנזירים בכניסה לשוק. הנזירים עושים את דרכם בכל בקר בתוואי הזה בשביל לקבל אוכל.

הם מגיעים עם קופסה גדולה או סיר. מניחים להם את האוכל בתוך הסיר, ואז הם מברכים אותך, קדים קידה ונעלמים.  אז ממוש ואני זכינו כל אחד לברכה בתורו. היה שונה וקצר. דני הספיק לזלול  ״פולקעה״ מטוגן. האוכל התאילנדי כולל המון טיגון.

חזרנו למלון לארוחת בקר מהירה. לא התעצלתי וקפצתי לבריכה לשחיה של כחצי שעה. ממוש הלך לנוח.

בתשע כבר עזבנו את המלון בדרכינו ליעד הבא שכלל שוב את כל הפיתולים הנוראיים של יומיים קודם. אי אפשר להתחמק מזה . זה תוואי הדרך.

פו הבטיחה לי בית קפה מדהים בדרך, כי אני כל הזמן מחפשת קפה טוב.

אבל בגלל הפיתולים הנוראיים האלו הם נאלצו לעצור לי בצד הדרך קצת קודם, כי הייתה לי ממש בחילה נוראה. נשמתי קצת אוויר צח,  והמשכנו ל- coffee hill  שבאמת היה מדהים. בפאתי הדרך בית קפה מעוצב, ומאובזר כמו ספא. מאד שונה מהנוף הרגיל של מה  שהורגלנו. בית הקפה ממוקם בתוך נוף ירוק עוצר נשימה. מכל כיוון שלא תסתכלו.

קפה ירד מהפרק בגלל הבחילה שלי, אבל פו פינקה אותי בפלחי קיווי עם מלח, ומשקה פירות להפיג את הבחילה.

האתנחתא שם הייתה נעימה ומועילה.

למפל הגענו אחר כחצי שעה. לזכותה של פו ייאמר שהיא הציעה לא רק לצפות בו, אלא גם לשכשך במים, למרות שלא היה מתוכנן.  עלינו על בגדי ים בתוך הואן וצעדנו לכיוון המפל. כמו שכבר כתבתי, אין הרבה תיירים אז גם שם היה כמעט ריק. המפל עצמו גבהו 70 מטר והוא לכשעצמו לא מרשים באופן מיוחד, אבל הטבילה במים הצוננים והשפריץ של המים על הראשים,  במזג האוויר של תאילנד, היה בהחלט חוויה קרירה ונעימה.

אגב, גם איזור זה שורץ יתושים, והקפדנו למרוח על עצמינו נוגד יתושים כמו שעשינו לכל אורך הטיול , ויצאנו מהם בשלום.

בדרך לרכב פו מצאה עבורי איזו מקלחת ספרטנית, ומאחר וכל הציוד אתנו ברכב עשיתי מקלחת מדהימה. העיר אותי לעוד כמה שעות.

זהו, כבר עבר חצי יום וצריך לחשוב על ארוחת צהריים. פו מודאגת כל הזמן מההגבלות של האוכל שלי והרגעתי אותה, שאני כבר אמצא מה לאכול, ושלא תסטה מהתוכנית המקורית. ארוחה בממלכת הסחלבים (בניגוד לארוחה בממלכת הנמרים)

בכניסה לממלכה עונדים לך על דש הבגד סחלב.

כמובן, שזה מקום תיירותי ענק כולל חנות מזכרות ענקית, בה מוכרים עגילים, סיכות לשיער, מחרוזות, והכל עשוי מסחלבים שהוסיפו להם איזו חומר, לכה או משהו כזה, שהופך אותם לקשיחים. הכל בשלל צבעים. אותי עניינו הסיכות לשיער, ומאחר והצבעים היו כל כך מדהימים, היה קשה לבחור. אבל ממוש כמנהגו, כשלא מצליחים להחליט, קונים כמה.

צהריים – שוב בופה שמתאים לתיירים. פו שהצטרפה אלינו לשולחן עם מגש של תבשילים שונים לגמרי. הסבירה, שזה אוכל למדריכים, הרבה יותר חריף, טעמים שתיירים לא מסוגלים לאכול.

היעד הבא המקדש של בודהה בצ׳יאנג מאי. טיפוס של 360 מדרגות. לא נורא כל כך. אבל הכביש המפותל  בדרך לשם שוב לא עשה לי טוב. לכן, פו ואני השתמשנו במעלית. ממוש הגיבור עלה במדרגות והגיע לפנינו.

מי שטייל במזרח יודע, שהמקום שורץ כל מיני סוגים של בודהה. כנ״ל כאן. פו סיפרה לנו, שלפי האגדה המיקום של המקדש נקבע לפי תוואי, שאליו הגיע פיל. הוא עשה 3 סיבובים סביב הלוקיישן ונפל מת, וכך נבחר המקום. האמת שהמקדש מאד מרשים, מצופה כולו בזהב.

יש משם תצפית מדהימה על צ׳יאנג מאי. צריך להבין שבצ׳יאנג מאי חיים כ-2 מיליון תושבים. עיר ענקית ואין בה כמעט בניה לגובה. אתמול זה נראה בברור מהתצפית. פו הסבירה לי שאסורה בניה שהיא גבוהה יותר מהמקדש. רק באזור שמעבר לשוק הלילה זה מותר, אבל מאחר ויש להם כל כך הרבה שטח, הם מעדיפים בניה נמוכה.

 

היעד הבא והאחרון לאותו ערב – בישול במשפחה תאילנדית. על הנייר זה נראה סתמי ונדוש, אז הסכיתו ושמעו.

מדובר במשפחה ותיקה, המקור שלה מסין. שבט לאנה. הבית שלהם באחד מפרברי צ׳יאנג מאי יושב על 40 דונם. היה עומס בתנועה ובגלל כל מיני עיכובים שהצטברו, הגענו לבית של פאט המארח רק באזור שעה שש (במקום בשלוש).

פגש אותנו בכניסה איש חמוד חייכני, בערך בין חמישים. פו כבר נתנה חומר רקע וסיפרה לי שהבחור הוא הומו לא מוצהר,  כי הוא מהדור הישן. הוא מתגורר על השטח הזה עם המשפחה של אחותו, בעל עם שני ילדים בוגרים, ואמא בת 78 שנראית כמו בת 100.

הביקור התחיל בסיור על שטחי האדמה שלו. הוא מגדל שם עשרות סוגי תבלינים, ירקות ופירות. וגם צמחים לכל מטרה. לכוויות, להפסקת עישון, לעצירה של דם מפצע אקראי, לעקיצות יתושים, ועוד כהנה וכהנה. היינו בהלם גם מהמרחבים וגם מהמגוון. בשביל לסבר את האוזן, האדמה של פאט היא בגודל של מרכז ההנצחה לרבין ברמת אביב. משהו עצום. אין לי מושג איך ניתן למצוא בג׳ונגל הזה מה שרוצים. אבל פאט גדל במקום ומטפח אותו בעזרת המשפחה ומאד גאה. סיפר, שהסיבה שהוא החליט לארח אצלו בבית היא כדי שדור ההמשך של המשפחה יתרשם מההתפעלות של האורחים, וירצה להמשיך את המסורת. כל האנשים סביבו מכרו את השטחים שלהם לבניה.

הוא גם הכניס אותנו לביתו, והראה לנו כל מיני סוג תה ועלים מוזרים שהוא אוכל, שכבר חשדתי, שגם הארוחה שלנו תהיה עם אותו מוטיב. מה שהזכיר לי ארוחה נוראית של נזירים ביפן.

ואז התחיל הקטע של הבישול. הוגש לנו תפריט מודפס.  תוכננו 4 תבשילים. בחוץ כבר התחממו שני סירים על גחלים.  כתשנו תבלינים,  חתכנו ירקות, קילפנו בננות, דני אפילו סחט חלב מקוקוס. עמדנו ליד האש, ובחשנו ומסביב מתרוצצים הצעירים והאחות והגיס, כולם מעורבים בארוחה.

בסופו של דבר הובלנו למתחם, שם היה ערוך שולחן. כוסות מים שכוסו בעלים של עצי בננה כמו כובע של ליצן.  והתבשילים שהכנו: עוף מתובל בקרי, עגבניות עם בשר, קישואים עם עלי מנטה,  ואורז לבן, וגם אורז דביק וגם מרק עוף חמוץ הכל מוגש בסטייל . ארוחה מדהימה. לקינוח בננות בחלב קוקוס חם. ופירות. אנחנו סעדנו עם פאט ופו. אבל המשפחה ישבה בנפרד ליד המטבח ואכלה על הרצפה. פאט אמר שכך הם נוהגים כל ערב.

בסביבות שמונה נפרדנו מהמארחים, לא לפני שקבלנו תשורה 2 סלסלות קטנות עם פירות שהם מגדלים. (שכחתי את שמם מאד דומה לליצ׳י).

תמיד בפרידה הם קדים קידה קלה עם 2 כפות ידיים צמודות  מתחת לסנטר. גינון בהחלט נחמד.

הגענו חזרה למלון. נאלצנו ממש עם דמעות להפרד מפו, שהבוקר קבלה קבוצה חדשה מישראל. היא מאד נעמה לי. בנסיעות כשדני נמנם, היא ספרה על המשפחה שלה וגם על נושאים כלליים. לדוגמא, שאלתי אותה על אחוז האבטלה, היא בדקה באינטרנט. והופתעתי לשמוע שלא יותר מאחוז בודד.

 

שוק הלילה מתחת למלון שלנו שקק חיים בשונה ממה שהיה יומיים קודם. למרות העייפות המצטברת ירדנו לרחוב. ועשינו סיור אחרון. רכש של מספר מזכרות אחרונות. הכל ממש זול. והמו״מ ממש מצליח. חמוד אחד הסביר לי, שאם הוא יקבל את ההצעה שלי, אני פוגעת לו ברווח אז ויתרתי קצת.

ברכש האחרון נותרנו ללא כסף מקומי אז הצענו לשלם בשטר של 10 דולר. שתי דקות אחרי שעזבנו את הדוכן, רצה אחרינו אישה קטנה (כנראה האמא של בעל הדוכן) עושה סימנים של משהו, שקשור לשטר ושנלך אחריה. לרגע חשבנו שהשטר מזוייף. עד שהגענו למקום להחלפת כסף וקיבלנו הסבר, שהם לא מקבלים שטרות ישנים יותר משנת 1996. (זה כנראה משהו מקומי). נתנו שטר חלופי. התנצלנו. האישה כלל לא כעסה. התקרית הסתיימה בקידה קלה וחיוכים.

דני לא התעצל ועד שתיים לחצי לפנות בקר תייג את התמונות. אני שקעתי בשינה עמוקה.

בדווח  הבא – על הפרידה מצ׳יאנג מאי וההכרות עם בנגקוק.

תודה על ההקשבה. ❤️

 

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *