דיווח יום שישי בבנגקוק תאילנד - ציפי בן צבי

יומן מסע – תאילנד; דיווח יום שישי ואחרון …

 

דווח  ששי – הפרידה מבנגקוק  3.9.2015

ישובים כרגע בטיסה שאמורה להמריא עוד דקות ספורות  ליעד הבא והאחרון שלנו, סינגפור.

אתמול היה היום האחרון שלנו בבנגקוק. יום חופשי לבחירה שלנו. עצמאים בשטח יצאנו במונית לשוק סוף השבוע שנקרא צ׳אטוצ׳ק. משתרע על שטח  ענקי וכולל כ-6000 דוכנים, שכוללים גם אוכל וגם מוצרים כמו בגדים, מזכרות, מוצרים לחיות וכל מה שרק עולה על דעתכם.

מרחק כחצי שעה נסיעה מהמלון ביום רגוע. בבוקר אמנם היה גשום במיוחד, אבל לאחר ארוחת בוקר רגועה התבהרו השמיים והגשם פסק. לא מנע מאתנו להסחב עם 2 מטריות ענקיות, כי ההפכפכות במזג האוויר כאן היא שגרה.

הנהג שהביא אותנו לשוק היה חברותי במיוחד. שאל הרבה על ישראל, על יוקר החיים, וקרא לי כל הזמן ״מאמי״. האמת, המפגש עם המקומיים היא חוויה נהדרת. לכן, גם אהבתי את השיחות עם פו ובון, הם עברו אצלי הרבה תחקירים (שממוש לא כ״כ אהב) אבל זו הייתה הדרך שלי ללמוד על החיים שלהם.

לפני שירדנו מהרכב נהג המונית הציע לנו לא לקנות בדוכן הראשון, עצה שלא אימצתי אותה ובצדק. כי אין בטחון שתמצא אותו דבר במקום אחר. כבר יש לי ניסיון עם זה. לכולנו יש.

קצת על אסטרטגית הקניות שלי. אני אף פעם לא משאירה שופינג לרגע האחרון. אם אני רואה משהו נחמד בדרך, אני קונה. לדוגמא. בצפון תאילנד יש דברים שאופייניים לצפון ולא ניתן למצוא אותם בבנגקוק.

השוק המה אדם כמובן. כאמור, אלפי דוכנים פזורים בסמטאות. קל מאד ללכת לאיבוד. רק לראות את הצבעוניות. גן עדן למי שאוהב שמוצנעס. במקום כזה צריך באמת לדעת את המינון הנכון. לרכוש רק מה שמיוחד. הכל זול וזה חסר טעם להעמיס. לדוגמא טישירט-ים יצאו מרשימת הקניות שלי.

בקיצור, הסתובבנו שם בכיף גדול. החיוך לא מש לנו מהפנים. היינו מאד ממוקדים בקניות. ניהלנו מו״מ, לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות. לאחד המוכרים היה חוש הומור טוב במיוחד, כאשר הוא נכנע למחיר שהצעתי, הוא פצח ביללות. דני הצטרף ליללותיו כשהוציא את השטרות מהארנק. כולנו פרצנו בצחוק גדול. כמו שכבר כתבתי הם ממש נחמדים, והמפגש אתם הוא תענוג.

באיזה שהוא שלב, ראיתי שבאחת הסימטאות רץ בחור עם אוכל בין הדוכנים. תרנו אחר מקור האוכל ומצאנו את עצמנו בדוכן סופר אותנטי בין כל המסחר. מקומית שישבה שם התנדבה לעזור. הבישולים עצמם נעשים ממש בתוך הדוכן. בעל הדוכן מדבר בקולי קולות ועובר בקלות מתאילנדית לאנגלית משובשת. שתי מנות אורז עם עוף ובשר הגיעו לשולחן חיש קל. 2 תאילנדיות חייכו אלינו מהשולחן ליד. אני ממש התענגתי על האוכל ועל האווירה.

המנות חוסלו תוך זמן קצר. והמשכנו להסתעף בתוך השוק הצבעוני הזה. למעשה, היו לנו משימות מאד ממוקדות ולא סטינו מהן כמעט. כל הזמן חשבתי לעצמי כמה הבנות שלנו היו חוגגות פה. אבל אין ספק שצריך לדעת את הגבולות.

כשיצאנו מתוך הסמטאות לכביש הראשי של השוק, גילנו מתחם ענק של אוכל, שם זללו מאות אנשים. לידם בישלו סרטנים, דגים, עופות, נודלס ועוד. המאכלים רחשו שם על הסירים והמהומה הייתה גדולה. אני בחרתי לקנח בסמוסי של מנגו, משקה מנגו, הכל מפירות טבעיים. בעל הדוכן התמוגג כשראה אותנו מתענגים על המשקה. היה לו חיוך ענק מאוזן לאוזן. כבר כתבתי לכם שהם נחמדים!

זה היה רגע מתאים לסיים את הקטע הזה בטיול. מונית אספה אותנו למלון. שם בכביש המהיר אתה פוגש מגוון של כלי רכב. אז מעבר לרכבים הפרטיים שנעים שם בכבישים, יש גם הרבה ״טוקטוקים״. כלי רכב פתוח עם גגון שמשונית. סוג של תלת אופן ממונע. מוניות בשלל צבעים: ורוד חזק, צהוב, כחול ושילוב של צהוב וירוק. והרבה ואנים שמיועדים לרבבות התיירים שפוקדים את תאילנד. וגם המון קטנועים. למרות הצפיפות והפקקים התרשמתי שהם נוסעים ברוגע ללא צפירות. האמת, קשה לנהוג שם אם אתה לא מקומי. מערכת כבישים מסועפת, שילוט בתאילנדית ובפונטים קטנים באנגלית.

בשעה ארבע נחתנו במלון. אתנחתא קצרה לפרוק את ״הסחורה״ בחדר, והיעד הבא לפקוד את מרכז הקניות פלטינום שצמוד למלון. נכנסתי לשם והייתי בהלם. זה לא מרכז קניות כפי שאנחנו רגילים. זה פשוט בזאר. אלפי דוכנים תחת קורת גג אחת. פשוט במקום על המדרכה, הם נמצאים במבנה המאורגן בקומות לפי נושאים.

מיד הבנתי שזה ממש לא בשבילי. בשוק היו דברים אותנטיים מעניינים, אבל כאן פשוט טונות של סחורה שעושה לך סחרחורת. לאחר שרכשנו 2 מטריות, אגב מוצר שלא ניתן כמעט למצוא למרות הגשמים התכופים, עפנו משם ישירות למרכז הסמוך של אלקטרוניקה. שם היה מעניין יותר. כל מיני גאדג׳טים שלא פגשנו קודם.

אגב, חשוב להבין שכל התשלומים נעשים במזומן. לא מקבלים כרטיסי אשראי, גם לא במרכז קניות הזה. לכן בכל מטר יש כספוחור. שלא יהיה מצב שלאנשים לא יהיה כסף לרכישות שלהם.

כל ההרפתקאה הזו הסתיימה בסביבות שמונה.

במלון, חמוד אחד בקבלה הראה לי מהחלון,  שמול המלון יש הרבה מסעדות שלדבריו פתוחות אפילו אחרי חצות. לא כמו שאמרה לנו בון. כנראה חשבה שאנחנו לא נאכל במסעדות של המקומיים.

בשעה עשר  וחצי חצינו את הכביש. משימה בפני עצמה. אין מעבר חציה, ומדובר בכביש סואן של כארבעה מסלולים. צריך להמתין שיהיה להם אור אדום, אבל אז קופצים רכבים מהצד השני. פחד אלוהים.

המשימה הושלמה בהצלחה. על המדרכה מצאנו המון דוכני אוכל. אבל בשונה מדוכנים רגילים, היו שם גם שולחנות ערוכים. חלקם אפילו חסמו את הכספומט. אני צחקתי שהכספומט מוציא אוכל. הבחור בקבלה הדגיש שנחפש מסעדה עם מלצרים לבושים בחולצות ורודות. אי אפשר היה לפספס את זה. בפינת אחד הרחובות היה עמוס במיוחד. התרוצצו שם מלצריות לבושות ורוד ואנשים עמדו בתור לאוכל. ליד דוכן האוכל נערמו סירי ענק. לידם עמדו ובחשו אורז לבן ועוף מכובס. על כל המלאכה השגיחה אישה צעירה יחסית עם פרצוף זועף שגם גבתה את הכסף. כנראה בעלת המקום.

הושבנו בשולחן עם 2 מקומיים. בחרנו צ׳יקן ראיה (עוף מכובס על מצע של אורז לבן) שהומלץ לנו. זללנו את האוכל שהיה ממש טעים תוך דקות, וביציאה החוצה דווקא קיבלנו חיוך מבעלת המקום כשהחמאנו לה על האוכל. דני הוסיף אותה לאוסף התמונות שלו  שעולה על גדותיו.

את הערב הנחמד סיימנו במשקה בבר של המלון שצופה על העיר המטורפת הזו.

סיום מתאים להרפתקה הקצרה בתאילנד.

זה המקום להודות לשתי סוכנות הנסיעות, שארגנו את הנסיעה. לסוזי מסנטורס, שכבר מעל עשרים שנה מטפלת במקצועיות בטיסות שלנו ולציפי בן צבי שארגנה את הטיול המודרך בתאילנד וכל מה שהתלווה אליו. זו הפעם הראשונה שאני עובדת אתה, והחוויה הייתה מוצלחת. אני ממליצה בחום על שתיהן.

 

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *